דמנציה – חלק ד' – דרכי הטיפול

דמנציה – חלק ד' – דרכי הטיפול

מהו אופן הטיפול באדם עם דמנציה?

אנשים יכולים לחיות עם מחלת האלצהיימר שנים ארוכות. לאורך השנים הללו האדם יעבור שינויים שונים ביכולותיו להתנהלות עצמאית.

ככל שיעבור הזמן, יזדקק האדם החי עם הדמנציה ליותר תמיכה בכל מישורי החיים בהתנהלותו היומיומית.

השינויים נובעים מהפגיעה השכלית והתפקודית המאפיינת את מחלת האלצהיימר ואת המחלות הדמנטיות.

ההתנהגויות יכולות להיות: חוסר עניין, אפתיה, חוסר שקט, שוטטות בכל שעות היום והלילה ועוד.

תופעות אלו יכולות להקשות על השהות עם האדם עם הדמנציה ולתחושה של חוסר אונים אצל המטפל בהיעדר כלים להתמודדות.

הבנת הגורמים להתנהגויות אלה ורכישת כלים להתמודד עמן עשויות להקל על חיי המשפחה ועל הטיפול באדם החי עם הדמנציה.

לפניכם מגוון עצות ודרכי התמודדות עם הקשיים שבהם נתקלים אנשים עם דמנציה והמטפלים בהם בחיי היומיום.

עידוד לעצמאות בפעילות יומיומית

אדם, שאובחן כחולה דמנציה, עובר תהליך של שינוי. השינויים מתרחשים באדם עצמו בעקבות המחלה, אך גם בדרך שהסביבה והקרובים מתייחסים אליו. ככל שהאדם מגלה יותר קושי בביצוע פעולות יומיומיות כמו בישול, ניהול משק בית והתמצאות, אנו נוטים לנסות לעזור לו ולפצות אותו על הקשיים.

מטרתם של בני המשפחה ושל מטפלים באנשים עם דמנציה היא לעזור לאדם להיות פעיל ברמה הגבוהה ביותר שהוא יכול, לאורך זמן רב ככל האפשר. לכן, כאשר אדם עם דמנציה מגלה קושי בביצוע משימה יומיומית, כדאי לנסות להקל עליו את הביצוע ולא לשלול את יכולתו לבצע אותה.

לדוגמה: אם האדם אמר שהוא מכין קפה, ואין הדבר עולה בידו, או ששכח שהחליט להכינו, אפשר לעשות כמה דברים כדי לתמוך בו: אפשר ללכת אתו למטבח ולהציע לו להכין קפה, להוציא את כל הדברים שדרושים להכנת הקפה ולשים אותם במקום נגיש, לעמוד לידו ולתת לו הוראות בכל שלב ושלב, להנחות אותו פיזית לגבי המיקום של כל המצרכים הנחוצים ולסייע בהרמה ובמזיגה.

כל אדם יהיה זקוק לסוג שונה של עזרה, שמשתנה משלב לשלב של המחלה. חשוב ליצור סביבה שמעודדת עצמאות ועשייה וגם מחזקת את האדם עם הדמנציה על פעילות כזו.

המסר שצריך לעבור הוא מסר חיובי של שמחה על יכולות וכישורים קיימים, ולא להתמקד על מה שכבר אבד ולא ישוב.

שימוש בזיכרון לטווח ארוך

כל מי שמכיר אדם עם אלצהיימר יודע לספר, שבעוד שאינו זוכר את מה שאירע לפני חמש דקות, הוא יכול לספר בפירוט רב על אירועים שהתרחשו לפני חמישים שנה. כדאי לנצל יכולת זאת.

וכרזנו של האדם עם הדמנציה לטווח הארוך נפגע פחות מן הזיכרון לטווח הקצר, לכן כדאי לשאול אותו שאלות על העבר, לספר לו סיפורים, להביט אתו בתמונות, להקשיב למוזיקה ולצפות בסרטים.

העולם הישן יכול להיות זה שחי יותר בתודעתו של האדם, וזו יכולה להיות הדרך לנהל אתו שיחה אמיתית בנושא שבאמת מעורר אותו.

כמו בהרבה מקרים אחרים למטפלים ישנה נטייה להפסיק לראות את האדם ולראות את המחלה בלבד.

חשוב להמשיך ולזכור, שהאדם מורכב מגוונים רבים ומזהויות רבות – הורה, בן זוג, בעל מקצוע, ילד להוריו ועוד. במהלך המחלה חשוב לעזור לאדם לזכור חלקים שונים של עצמו ושל עברו.

תקשורת נכונה עם האדם עם הדמנציה

כדאי לפנות ולדבר עם האדם עם הדמנציה כמו שאדם בריא היה רוצה שידברו אליו – לתת הרבה משובים חיוביים, הרבה קשב והרבה תשומת לב לדבריו, ולדבר אתו כשווה בין שווים ובכבוד.

כדאי לשאול שאלות שאינן מכשילות אלא מקדמות.

אל תאמר: אתה יודע מי אני?

אלא אמור: שלום, נעים להכיר, אני…

אל תאמר: הרגע אמרת את זה

אלא אמור: מעניין, לא ידעתי

אל תאמר: אני כבר יודע את זה

אלא אמור: תודה ששיתפת אותי

אל תאמר: זה לא נכון

אלא אמור: מעניין שזה מה שזה מעורר בך…

כדאי למצוא משהו חיובי לומר לכל אדם. כשאנשים מרגישים בעלי ערך, הם מנסים יותר. לעומת זאת אנשים, שמקבלים משובים שליליים החוזרים על עצמם, לא ינסו. התנהלות המספקת משובים חיוביים חשובה במיוחד אצל אנשים עם אלצהיימר.

עצות לתקשורת נכונה עם אדם עם דמנציה*:

  1. גישה חיובית – ההתנהגות שלנו כלפי האדם עם הדמנציה אומרת לו יותר מכל המילים שנשתמש בהם. אל תשכחו לחייך, להשתמש בשפת גוף חיובית, לגעת.
  2. קבלו את מלוא תשומת הלב – נסו לנטרל את ה"רעשים" הסביבתיים – כבו טלוויזיה ורדיו, סיגרו דלת וכו'. לפני שתתחילו לדבר, קראו בשם של האדם, הזכירו לו מי אתם (גם אם מדובר בבני משפחה קרובים), שבו או עימדו כך שהוא יוכל לראות אתכם בקלות, ולא מאחורי גבו, שימרו על קשר עין!
  3. ניסוח ברור – השתמשו במילים פשוטות ובמשפטים לא מורכבים מדי. דברו לאט, ברור ובקול מעודד. הימנעו מקול חזק ומאיים. אם האדם עם הדמנציה לא הבין אתכם, חיזרו על השאלה או האמירה. אם גם זה לא עבד – נסו לנסח את האמירה מחדש במילים אחרות.
  4. שאלו שאלות פשוטות – לא יותר משאלה אחת בכל פעם. עדיף לשאול שאלות שדורשות תשובה 'כן' או 'לא'. קיים קושי בבחירה אצל אדם עם דמנציה, לכן עדיף להימנע ממתן בחירה רחבה ולשאול דברים קונקרטיים: "מה תרצה ללבוש – חולצה כחולה או לבנה?" יחד עם השאלה כדאי להציג את שני הפריטים.
  5. נסו לשמוע באוזניו, לראות בעיניו ולהרגיש בליבו שימו את עצמכם במקומו. אם הוא מתקשה במתן תשובה, תנו לו רמזים. שימו לב לתגובותיו כדי להבין מה הוא ניסה ולא הצליח להגיד.
  6. פרקו לגורמים אל תתנו מטלות מורכבות מדי. הציגו כל שלב ושלב במטלה בנפרד ובאופן רגוע. ואם האדם לא מסתדר עם המטלה למרות הפירוט לשלבים  – עזרו לו.
  7. לא הצליח? הסיחו את דעתו – עזרו לו לא להתרכז בכישלון, הציגו בפניו נושא אחר. אם הוא לא מצליח לבצע את המשימה, הציעו לו לעשות משהו שונה: לטייל, לשתות, לאכול, לשמוע מוזיקה. חשוב לעשות את זה עם הרבה טקט ורגישות.
  8. תמכו באדם עם הדמנציה – כל אחד מאתנו מרגיש לרוב מבוכה ותסכול, כאשר אינו מצליח לבצע משימה שהייתה פעם קלה בעבורו. על אחת כמה וכמה זקנים עם דמנציה. כמו כן, אנשים עם דמנציה מתייחסים לדברים שחוו בעבר כמשהו שקיים במציאות היום. אל תנסו להתווכח איתם. זרמו עם החוויה שלהם, נסו לשמוע את הרגש שבדבר ולא להתייחס בשלילה למחשבה המוטעית.
  9. שוחחו על העבר – תהליך ההיזכרות עושה טוב לאנשים עם דמנציה. הזיכרון לטווח ארוך שמור לרוב ברמה טובה יותר מאשר הזיכרון לטווח הקצר. שאלו אותו שאלות לגבי הילדות שלו והימנעו משאלות הקשורות למה שהוא אכל לארוחת בוקר.
  10. אל תאבדו את חוש ההומור – נסו להתייחס לסיטואציה עם חיוך. ספרו לקשיש בדיחה טובה וצחקו יחד אתו.
  11. נסו להימנע מעימותים וויכוחים – אלו עלולים רק להחריף את חוסר האונים שלכם ושל האדם עם הדמנציה גם יחד. זכרו, כי הוא כבר אינו מיטיב להבין את כוונותיכם, גם אם הן טובות.
  12. אל תערכו מבחני זיכרון – אל תעמתו אותו עם מציאות שאולי כבר אינו זוכר, ובכלל זה: אנשים, מקומות, חפצים ועוד. שאלות כמו: 'את זוכרת..?'  'אתה יודע מה עושים עם..?' עלולות להביך את האדם. הקפידו להציג בפניו אנשים ולהסביר את משמעותם של חפצים בצורה מכבדת וכנה.

*תודה לויקי נני MSW, מנהלת 'מרכז יום לאזרחים ותיקים עם ירידה קוגניטיבית' ע"ש אניטה הירש, תל אביב

משימות והתנהגויות ביומיום

בישול

אנשים בראשית המחלה עדיין מסוגלים לבשל לעצמם באופן עצמאי. כאשר הירידה ביכולות גוברת, קיים סיכוי שהמלאכה תהפוך למורכבת מדי בשבילם. סימנים לכך הם הימנעות מבישול, טענה שזה יקר מדי וכל מיני טענות אחרות.

ישנם אנשים שממשיכים לבשל, כאשר יכולת הריכוז שלהם ירודה, ואז קיים סיכוי לסיכון. הסיכון הנפוץ ביותר בתחום זה הוא אכילה של מזון מקולקל.

התמודדות  עם הנושא: להעריך את מידת התאמתו של האדם לפעילות עצמאית במטבח ולאפשר אותה על פי יכולתו, להכניס אמצעי בטיחות, כמו גלאי גז, ולהרחיק כלים מסוכנים. חשוב לאפשר לאדם להמשיך להכין אוכל טרי עד כמה שניתן, ולדאוג למזון טרי.

מעבר לזה, אם יש מטפל או בן משפחה בבית, כאשר בן משפחה מגיע לביקור, מומלץ שיכינו את הארוחה יחד ויאכלו יחד. אכילה בחברה היא תמיד נעימה יותר, וכך גם בן המשפחה יוכל לראות מה מצב היכולות של האדם עם הדמנציה.

בשלבים מתקדמים יותר, כאשר יש מטפל בבית, מומלץ לערב את האדם בהכנת האוכל ובמלאכות קלות כמו שטיפה, ערבוב וכד'. זה מעורר תיאבון, מייצר תעסוקה משמעותית ומחזק את הקשר.

נהיגה
כושר השיפוט של אדם עם דמנציה נפגם, ומהירות התגובה שלו נעשית איטית. הוא מאבד את יכולת ההתמצאות ומאבד את דרכו. כל אלה הופכים את פעולת הנהיגה מסוכנת לו ולסביבה.

התמודדות עם הנושא: להגיע להסכמה עם האדם בקשר להפסקת הנהיגה. אם הדבר אינו אפשרי, לעתים יהיה צורך להיעזר ברופא המשפחה או ברופא המטפל; על רופא המשפחה או הרופא הפסיכו-גריאטרי חלה חובת דיווח למשרד התחבורה על האדם עם הדמנציה.

לחילופין, ניתן להודיע על אי כשירות לנהיגה ישירות למשרד הרישוי; בצורה כזו שלילת הרישיון נעשית על ידי גורם חיצוני, מה שעשוי להפחית את הכעסים כלפי בן משפחה המבקש מהאדם עם הדמנציה להימנע מהנהיגה.

הפנייה לגורם רשמי היא לעיתים קשה ומסורבלת ולא בהכרח פותרת את הבעיה, שכן איש אינו בודק אם יש לו רישיון בכיס, לפני שהוא לוקח את המפתח ונוסע.

הפתרון המעשי והקל יותר הוא לגרום לכך שהאדם, טכנית, לא יוכל לנהוג – למכור את הרכב זה הכי פשוט.

בנוסף לזה – העלמה של מפתחות, קודנים וכד' הם כולם אמצעי מיגון יעילים נגד נהיגה של אדם עם דמנציה.

התנהגויות מאתגרות 

התנהגויות מאתגרות שידועות גם כבעיות התנהגות עלולות להופיע בשלבים שונים של המחלה ועשויות לא להופיע בכלל. התנהגויות מאתגרות כוללות: דיכאון, אי שקט פסיכו-מוטורי, חזרתיות, התנהגויות הכוללות חוסר עכבות (כגון מיניות מוגברת), הפרעות שינה, הפרעות אכילה וגם תוקפנות פיזית ומילולית.

תכופות ניתן לראות את ההתפתחות של בעיות ההתנהגות במצב שבו האדם חש חוסר רצון לשיתוף פעולה, חוסר שקט, השפלה, עלבון או חוסר שיפוט לגבי עזרה שהוא צריך לקבל, טיפולים שעליו לעבור (כגון מקלחת). האדם מגיע בדרך כלל לתוקפנות לאחר שלא הובן, או שצרכיו לא הוכרו.

מה הגורם להתנהגות?

כשמופיעה בעיית התנהגות כדאי לנסות ולהבין את מקורה ואת התפתחותה. התשובות לשאלות מהסוג של מתי? איפה? איך? עם מי? – יכולות לעזור בהבנת התפתחות הסיטואציה.

מצבו הפיסי של האדם – רעב, צמא, עצירות – עלול לגרום ללחץ, אי שקט וכד'

מצב הסביבה – אור, חום, רעש וכד'

כשאפשר להבין את מקורות ההתנהגות, ניתן לפעמים לטפל בה בזמן הווה ולצמצם את הישנותה בעתיד.

עם זאת חשוב לציין, כי לא תמיד ניתן לאתר את המקור להתנהגות, וייתכן שההתנהגות תתחיל ללא סיבה נראית לעין.

חשוב לשים לב אם התנהגותנו כמטפלים גורמת למצב או מסלימה אותו על ידי ביקורת, לשון ציווי וכד'.

מה עושים ברגע האמת?

סופרים עד 10, נושמים נשימה עמוקה וצועדים צעד אחורה.

בדקו אם המצב מסכן אחרים או את האדם עצמו, כי אז יתכן ויש לנקוט באמצעים ברורים, אך אם לא – יתכן והנכון ביותר יהיה לסגת אחורה ולהניח לאדם עד שיירגע.

הכירו בכך שהאדם במצוקה.

הסיחו את הדעת.

נסו להיראות שלווים וללא חרדה.

אם האדם אלים, תנו לו מרחב בטוח לפרוק את המתח וכן מתן חלופה כגון: ריקוד, אגרוף וכד'. ניסיון פיזי לעצור את האלימות ברוב המקרים רק מחמיר את המצב.

שאלו את עצמכם – האם הפעולה שאתם רוצים לעשות באמת חיונית ברגע זה ממש?

לאחר המעשה

החלו לנהל רישום מתי מתרחשת התנהגות מאתגרת? האם סביב זמנים קבועים, אירועים קבועים?

צעדי מניעה

אם לאדם קשה להתמודד – צמצמו דרישות וצרו שגרה רגועה ונטולת מתחים.

זכרו, כי ייתכן שהאדם אינו מבין אתכם. קחו זמן להסביר דברים לאט, בצורה רגועה בעזרת תקשורת תומכת, תנו זמן תגובה רב.

עזרה, לא שליטה! נסו למצוא דרכים לסייע בעשייה. חלקו את הפעולה למטלות קצרות, תמכו בעשייה עצמאית.

נסו לא לבקר ולהעמיד במצבי מבחן. שבחו עשייה, גם אם היא נראית לכם שולית, אך נסו לעשות זאת בצורה לא מתנשאת.

חפשו את תמרורי האזהרה – חוסר שקט או עצבנות – ונסו להגיב אליהם לפני שהמצב מחמיר.

מצאו פעילויות שמעניינות את האדם ודאגו שיעסוק בפעילות פיזית במידה מספקת ויהיה בחוץ. מתברר, שאנשים שנמצאים בפעילות המתאימה להם מפגינים פחות בעיות התנהגות.

בצעו בדיקות רפואיות שגרתיות ופנו לרופא לגבי שינויים במצב הגופני.

אם אינכם מוצאים שום תבנית של ההתנהגות – פנו לקבלת עזרה מקצועית.

התנהגות חוזרת על עצמה

אנשים עם דמנציה חוזרים על שאלות ועל פעולות, מכיוון שהם לוקים בזיכרון לטווח קצר ושוכחים מה אמרו ועשו לפני רגע.

התמודדות עם הנושאלהסיח את דעתו של האדם בעזרת שיחה או פעילות. לעתים קרובות מאוד שאלות חוזרות על עצמן הן ביטוי חיצוני לשעמום וחוסר שקט. כאשר אדם מצוי בתעסוקה או מרוכז בפעילות מסוימת, הוא בדרך כלל אינו מעלה את אותה אמירה שוב ושוב. לעתים החזרתיות היא מתוך חרדה או רצון לשלוט במצב. אם יש מידע החשוב לאדם, ושיעזור לו למנוע חרדה, או שייתן לו תחושה של שליטה במצב, אפשר לכתוב לו אותו ולהציגו במקום בולט.

תלות במטפל

בשלבים מסוימים של המחלה עלולים אנשים להראות סימנים של חוסר ביטחון הנובע מן המחלה ומתחושה של אובדן שליטה כללי. כתוצאה מכך, אנשים נאחזים במי שמוכר ובטוח – האדם הקרוב אליהם ביותר, המטפל העיקרי. התנהגות זו, של תלות במטפל (קרוב המשפחה או העובד הזר), מקשה מאוד על  המטפלים ויוצרת מצב, שהמטפלים אינם מרגישים שהם יכולים לצאת מהבית להפוגה קלה או לנושאים הקשורים לצרכים בריאותיים, מנהליים או אישיים להם.

התמודדות עם הנושא: לנסות להעסיק את האדם עם הדמנציה כשהמטפל יוצא. לנסות לתאם את זמן היציאה מהבית לשעות היום, שבהן האדם עם הדמנציה רגוע באופן יחסי, או לחלופין, ישן. בנוסף חשוב לבחון אפשרויות תעסוקה ופרידה באופן שגרתי – הליכה למרכז היום מתאימה מאוד לאנשים עם דמנציה בשלבים שונים ומותאמת לצרכיהם. לאורך שלבי המחלה מומלץ  לנסות ולבדוק את האפשרות לשילוב בשלבים שונים. ישנם גם מרכזים לקשיש וכד', שבני המשפחה המטפלים יכולים להפיק מהם תועלת והנאה מרובה, וחשוב לעודד אותם לכך.

הלבשה, רחצה והיגיינה אישית

רחצה היא אחת הבעיות הקשות ביותר בטיפול באדם עם דמנציה. הימנעות והתנגדות לרחצה הן אחד המאפיינים הבולטים של מחלה שיוצרת מתחים בקרב משפחות והמטפלים הראשוניים.

ישנו מגוון של התנהגויות סביב נושא זה:

רחצה – סירוב להתקלח. זו תופעה ידועה, שיש רתיעה מרחצה וניקוי הגוף. אנשים דמנטיים רבים מסרבים להתקלח בשלב מסוים, והדבר עלול ליצור תסכולים רבים וקשיים רבים הן לאדם והן למשפחתו. לעיתים יש דברים שונים שמפריעים לאדם, ובאמצעות טיפול בהם אפשר לשנות את המצב. *עירום – ייתכן שיש רתיעה מעירום. אפשר שהאדם יישאר בבגדים תחתונים בעת המקלחת, מה שיגרום לו להרגיש יותר בנוח, ובסוף המקלחת לאפשר לאדם לרחוץ לבד את האיברים המוצנעים. *הפיכת הסיטואציה לסיטואציה נעימה – ליצור מהמקלחת סיטואציה של 'ספא' – שהמקלחת תהיה מזמינה, להפעיל מוזיקה נעימה, להשתמש בחומרי רחצה נעימים. *לחץ של זמן – כדאי שלא לעסוק בנושא תחת לחץ של זמן. אם יש בעיה של פחד מהחלקה, ניתן להיעזר בכיסא פלסטיק או בכיסא רחצה מיוחד שניתן להשיג דרך עמותות שונות. *בחירת שעת המקלחת – חשוב לשים לב באיזו שעה עושים את המקלחת וחשוב להתאים אותה להרגלים הקודמים של האדם. כדאי לבחור שעה, שבה האדם נינוח יותר ופחות אנרגטי, כך שיתנגד פחות. *בחירת זהות האדם שעוזר להתקלח – לפעמים ההתנגדות נובעת מחוסר היכרות עם האדם או העדפה מגדרית.

לעתים האדם חושב שהוא כבר התקלח – עדיף לא להתווכח אתו על זה, אלא לתת סיבה למה צריך להתקלח עכשיו, כגון הליכה לרופא. אפשר גם 'לפתות' לעשות מקלחת על ידי הבטחה לעסות את הגב של האדם בזמן המקלחת, או לעשות משהו שהאדם אוהב אחרי המקלחת. אם האדם מפחד מהמים או מחפיפת ראש – ניתן להשתמש בכובע למקלחת. אם יש התנגדות מוחלטת למקלחת, אפשר לעשות מקלחת באמצעות ספוג וקערת מים או מטליות לחות בחדר שהוא לאו דווקא חדר המקלחת.

לבוש – סירוב להחליף בגדים, לבישת בגדים לא מתאימים

היכולת להבין מה תואם היא יכולת מורכבת. רצוי  להציג בפני  האדם  בחירה מצומצמת  בנוגע לבגד שהוא רוצה. קשיים מוטוריים וקוגניטיביים עלולים להקשות על המלאכה עצמה. אם האדם הוריד את הבגדים המלוכלכים, כדאי להסתיר אותם מעיניו, כדי שלא ינסה ללבוש אותם שוב, וכן לדאוג לבגדים נוחים שאהובים על האדם. במקרה של קושי להגיע לשירותים בזמן, כדאי לבחור בגדים שקל להסירם, כגון מכנסיים עם גומי במותניים.

 סרבנות

כאשר אנשים עם דמנציה מסרבים לבצע פעולות יומיומיות הכרחיות, חשוב להבין מה עומד מאחורי העקשנות והסירוב ולזכור, כי לעתים זו הדרך היחידה שנותרה לאדם להביע את הרצונות שלו.

התמודדות עם הנושא: ראשית יש לבחון האם הפעולה, שאני רוצה שיעשה, היא הכרחית. והאם הדרך בה אנו מציגים אותה היא דרך התקשורת היעילה. רצוי לנקוט כמה שפחות לשון ציווי.

נסו למצוא דרך לשתף ולא לכפות. זכרו, כי גורמים סביבתיים גם הם משפיעים על התנהגות ושיתוף פעולה. לדוגמה: אדם, היושב בכורסה מול הטלוויזיה ומתנגד לאכילה או האכלה, עשוי לשתף פעולה הרבה יותר אם יישב בשולחן האוכל בכיסא, ללא רעשי רקע, יאכל בכלים נאים, כשהמטפל העיקרי אוכל יחד אתו בסיטואציה שהיא יותר נורמטיבית.

דוגמה נוספת היא בעת ההתנגדות ללבוש מעיל לפני היציאה מהבית – לא להתעקש על כך אלא לנסות להלביש בחוץ, כאשר הקרירות של החוץ תדרבן את האדם להתלבש.

כאשר המתח הנוצר הוא סביב לקיחת תרופות, כדאי קודם כל לבדוק עם הרופא האם כל התרופות שניתנות הן אכן חיוניות, וכן – האם ניתן לקבל אותן בצורה של סירופ. ניתן לבחון עם הרופא את שעות קבלת התרופות ולהתאימן לשעות שבהן האדם משתף פעולה יותר.

במצבים של חשד של האדם שהתרופות מרעילות אותו, יתכן שהסבר לגבי כל תרופה והסיבה ללקיחתה יעזור, או שיחה עם רופא.

שימוש בשירותים ואישליטה בסוגרים

אי-שליטה בסוגרים עלולה לנבוע מכך שהאדם מתבייש לשאול היכן השירותים, מכך שהוא חש מאוחר מדי את הצורך לתת שתן, ומכך שהוא לא מספיק להוריד בזמן בגדים מסורבלים.

התמודדות עם הנושא: הקלה על ההתמצאות במרחב בעזרת סימון דלת השירותים באופן ברור והארת הדרך לשירותים בלילה, התאמת הלבוש כך שאפשר יהיה להסירו בקלות, יזום הולכה של האדם לשירותים בזמנים קצובים. ניתן להיעזר במוצרי ספיגה כמקדמי ביטחון, בייחוד בתחתון חיתול.

אכילה

קשיי אכילה, ובהם סרבנות לאכול, עלולים לנבוע מגורמים רבים, ביניהם: אובדן תיאבון, עצירות, תרופות, פגיעה בחוש הריח והטעם, בעיות בשיניים ובחלל הפה ובעיות רפואיות. בנושאים אלה כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל. בעיה אחרת היא אכילת יתר שנובעת תכופות משכחה, משעמום ומתסכול. חשוב להתייעץ עם הרופא המטפל ולשלול גורמים רפואיים, ובמידת הצורך ברופא שיניים ו/או קלינאית תקשורת.

התמודדות עם הנושא: חשוב להימנע ממצבי התייבשות ו/או תת תזונה.  לספק סביבה רגועה ללא גורמים מסיחים, לדאוג לארוחות בשעות קבועות, ולאנשים שאינם אוכלים הרבה – לתת מנות קטנות מספר רב של פעמים ביום, לדאוג שהאוכל יהיה מוגש בצורה נאה ומעוררת תיאבון, לשבת לאכול את הארוחות ביחד. במקרים של קושי להסתדר עם האוכל כדאי לשקול מעבר מסכו"ם לכף וגם לאוכל שניתן לאכול בידיים ("finger food"), לבדוק את מרקם המזון. יש אנשים הזקוקים לדרבון לאכילה ולעיתים לזמן רב עד שיסיימו לאכול. חשובה מודעות וסבלנות לכך. אנשים שאוכלים אכילת יתר עדיף לכוון לאוכל דל קלוריות ולנסות לספק מענה מתאים לשעמום ולתסכול שעשויים לגרום לאכילה זו.

אחת הסיבות להימנעות משתייה עלולה להיות מאיבוד שליטה על השתן, אולם חשוב לדעת כי חוסר שתייה מגרה את השלפוחית. כוס קטנה עם מעט משקה קר ומרענן מזמינה הרבה יותר. כמו כן, ניתן לתת גם פירות רוויי מים כמו אבטיחים ופירות הדר (בהתאם לעונה). בחודשי הקיץ קרטיב קרח הוא תמיד משהו שמשמח וטעים. כשיש בעיות בליעה יש להתייעץ עם קלינאית תקשורת ו/או דיאטנית ולהתאים את מרקם המזון ליכולות הבליעה, על ידי הגשת מזון רך או ריסוקו (כל מרכיב של הארוחה בנפרד כדי לשמור על גיוון בטעם ובמראה). נוזלים ניתן להסמיך על ידי מסמיך מיוחד ו/או ג'לי. במצבים של תזונה לא מספקת יש להיוועץ בדיאטנית, וייתכן כי כדאי להיעזר בתוספי מזון מותאמים היכולים לייתר מאבקים על אכילה על-ידי כך שהם מספקים לאדם את המזון הנחוץ לו באופן מרוכז ומותאם.

קשיי שינה

פגיעה בשעון הפנימי המכוון את שעות הערות והשינה עלולה להופיע במהלך המחלה. בעקבות כך אנשים עם דמנציה הופכים לעיתים את היום ללילה. אנשים אלה עשויים לישון שעות רבות במהלך היום. הסיבה לכך עשויה להיות נמנום וחוסר פעילות במהלך היום עקב פגיעה במנגנון הערות והשינה.

בנוסף, אחת התופעות הקשות שעשויות לקרות בשעות הדמדומים היא תופעה המכונה סינדרום הדמדומים (sun downing). שעות בין ערביים בהן פוחת האור עלולות להגביר חרדה ובלבול.

התמודדות עם הנושא: כדי להתמודד עם בעיה זו אפשר בשעות אחר הצהריים לקחת את האדם מחוץ לבית וליד מקור אור טבעי, או שניתן להשאיר אותו בבית ולהגיף וילונות ותריסים, כדי שלא יחווה את האור הנחלש. יש לנסות להקפיד על יום עשיר בפעילויות ובחשיפה לאור טבעי ולאור בטווח רחב של גלי האור. בנוסף, רצוי להקפיד על שעות שינה ומנוחה קבועות, להמעיט בשינה ביום ולהמעיט בשתייה בסמוך לשינה, אך זאת רק בתנאי שהאדם קיבל די שתייה במהלך היום. כדאי לנסות ליצור אווירה רגועה בשעות שלפני השינה. רצוי להזיז את שעת השינה למאוחר ככל האפשר.

אפשר להתייעץ עם רופא בנושא תרופות המעודדות שינה.

אם האדם מתעורר במהלך הלילה, כדאי להשאיר אור דלוק שימנע סכנת נפילה ואשר יכוון לאזור השירותים. תכופות מתן שתייה ו/או אוכל יכולים להרגיע את האדם ולסייע לו להירדם מחדש.

אישקט ושוטטות

שוטטות ואי-שקט הן תופעות שכיחות ביותר בדמנציה. שוטטות בשילוב עם חוסר התמצאות במקום ובזמן עשויה לסכן את האדם היוצא מביתו.

התמודדות עם הנושא: חשוב להדגיש כי בריאותית הליכה לכשעצמה היא בריאה. אנשים שהולכים נשארים חזקים יותר ובכושר טוב יותר. הפעילות גם מגבירה את התיאבון ואת האפשרות לאינטראקציות עם אנשים בסביבה.

חשוב לבחון מדוע האדם משוטט. האם זו תופעה חדשה? ייתכן וזה מצביע על כאב או על חוסר נוחות בזמן ישיבה.

לעתים זה כתוצאה משעמום ורצון לתעסוקה, ואז אם ישנה פעילות משמעותית – האדם אינו הולך.

כדאי לשלב בשגרת היום של אנשים, שאוהבים ללכת, טיולים ארוכים בחוץ.

יתכן שהסיבה לשוטטות היא חיפוש אחר שירותים, ואז כדאי לסמן אותם. שלט על דלת הכניסה לשירותים יכול לסייע. כדאי לאפשר לאנשים ללכת כמה שיותר ולסדר את המרחב בצורה כזו, שאין הרבה מכשולים וסכנות לאדם.

ההליכה בדרך כלל מפריעה לסביבה הרבה יותר מאשר לאדם עצמו, ולכן כדאי לחשוב איך עושים זאת. ניתן להגביל את התנועה בעזרת פעילות ותעסוקה, הסחת דעת וריהוט.

חשוב למנוע יציאה לא מבוקרת של האדם על ידי נעילת דלתות והסרת מפתחות או באמצעים אלקטרוניים המפעילים אזעקה.

לאדם שעדיין מסתובב בחוץ כדאי להצמיד אמצעי GPS ותקשורת כגון טלפון/שעון חכם, וכמובן להיעזר באמצעים הפשוטים של פתקים עם מספרי טלפון של מטפלים עיקריים. כדאי להצטייד בצילום עדכני של האדם למקרה שחס וחלילה ילך לאיבוד ואז להודיע מיידית למשטרה. במצב שכזה, חשוב מאוד לבדוק במקום מגוריו הקודם של האדם ובעיקר במחוזות ילדותו, שכן אירע שאנשים במצב שכזה מצליחים להגיע למחוזות ילדותם/בגרותם. אין להשאיר לבד אדם הנוטה לשוטטות, וכדאי לשקול מלווה/מטפל להשגחה של 24 שעות ביממה.

אם האדם מקבל טיפול הרגעתי לתופעות התנהגות, כדאי להמשיך ולעקוב אם ניתן להפסיק את הטיפול במידה והתופעה מתמעטת.

יש להתייעץ עם רופא בנוגע לטיפול תרופתי באי-שקט.

איבוד חפצים והאשמה בגנֵיבה

אחת התופעות הנפוצות בדמנציה היא איבוד חפצים והאשמת אחרים בגניבתם. מקורן של טענות שכאלו עשוי להיות בשכחה שנובעת מהמחלה, איבוד חפצים ו'השלמות תוכן' המייחסות את האבדניים לגניבה. כתוצאה ממחשבות אלה חלק מהאנשים עשויים להחביא חפצים היקרים להם במקומות מוזרים או לעטוף אותם בניירות – דבר שעשוי להביא לזריקתם לפח.

 התמודדות עם הנושא: חשבו אילו חפצים משמעותיים לאדם. דאגו שיהיו דברים שהנם משמעותיים להם במקום נגיש. אם האדם מאוד אוהב סוג מסוים של פריט, מומלץ לרכוש כמה חפצים דומים לאלו שהאדם קשור אליהם (למשל שעון, ארנק, מפתחות וכו'), כדי שבמקרה שאחד אובד, ניתן לתת חפץ חלופי. אם האדם משתמש במשקפיים, כדאי לדעת מה המרשם, כדי שבמקרה שיאבדו  – ניתן יהיה להכין משקפיים חלופיים.

אם אדם נכנס ללחץ בגלל שהוא מחפש משהו, הצטרפו לחיפוש, אך שנו את ה'אוצר'. לדוגמה, אם אישה מחפשת טבעת, שאתם יודעים שאבדה לפני שנים, אל תתווכחו או תסבירו. אמרו שתחפשו יחד. אל תזכירו שוב את הטבעת. במקום זה מצאו משהו אחר שיכול לשמח את האישה – "אמא תראי, מצאתי אלבום שלנו כשהיינו קטנים, בואי נסתכל".

מעבר לזה, חשוב לשמור על סדר בבית. לנעול חפצים יקרים, לבדוק אשפה לפני השלכתה ולא להתווכח עם המטופל לגבי האשמות. מובן שתמיד רצוי לבחון האם יתכן שדברים נגנבים מהבית.

הזיות

כדאי להבחין בין מצבים, שבהם אנשים עם דמנציה מדברים עם אנשים מעברם שנפטרו כבר, לבין הזיות הנוצרות במחלה. המצב הראשון יכול לנבוע מחוסר התמצאות בזמן וחוסר שיפוט הנובעים מהמחלה, שאם אינם מפריעים לאדם אין צורך להעמיד אותו על האמת אם זו אינה נוחה לו.

מצבי הזיות יכולים להיגרם או לקטון בעזרת תרופות. תרופות יכולות לעזור להפחית הזיות, אך גם לתרום לקיומן. במצב זה יש להתייעץ עם רופא. יחד עם זאת, כדאי לבדוק אם ניתן לטפל במקורן של תופעות אלו בדרך לא תרופתית, למשל לבחון את הסביבה. במקרים רבים קולות רקע של טלוויזיה דולקת, תכניות מלל ברדיו ושיחות בטלפון נחוות כגירוי פנימי ולא חיצוני ונתפסים כקולות 'עוינים, כועסים, לא טובים'. בדקו את הסביבה וצמצמו גירויים מסוג זה. בחרו מוזיקה  שהאדם אוהב. אם שיחות טלפון מעוררות מצוקה, נסו לנהל אותן שלא ליד האדם או בישיבה סטטית. ההסתובבות והדיבור למקום לא מזוהה מעוררים חרדה.

במקרים של הזיות אישיות המעוררות חרדה נסו לשנות אווירה, לספק תעסוקה, דאגו לתאורה טובה.

מיניות

מיניות ואינטימיות יכולים להיות נושא רגיש אצל אנשים עם דמנציה. מגע וליטוף ממשיכים להיות חשובים מאוד לאדם עם הדמנציה, כפי שהם חשובים לכל אדם. אצל חלקם המגע הפיזי הוא הדרך לתקשורת והבעת רגשות. יחד עם זאת, במהלך המחלה עשויים אנשים לאבד את החשק המיני או לגלות עוררות יתר ואיבוד עכבות. גילויי מיניות מקשים בעיקר כשזה נעשה בציבור.

התמודדות עם הנושא: חשוב לזכור, כי מגע הוא לא תמיד מיני, והמגע הוא דרך לתקשורת ולהרגעה. נגיעה תכופה באזורים אינטימיים עלולה להצביע על חוסר נוחות באזור, דלקת, כאב וכו' ולאו דווקא צורך מיני. כדאי לבחון זאת.

מיניות מוגברת מצד האדם עשויה להפריע לסובבים אותו, ולעתים ניתן להפחיתה על ידי הסחת דעת ופעילות משמעותית אחרת, או על ידי טיפול תרופתי במצבי קיצון. חשוב להבחין בין גילויי מיניות שהם מביכים, ובעזרת התייחסות עניינית ולא שיפוטית ניתן להתגבר עליהם, לבין התנהגות שקשה לסביבה לסבול אותה. חשוב שהמטפל העיקרי והסביבה הקרובה יבינו שגם מגע הנראה מיני הוא לא בהכרח תוקפני. אך יחד עם זאת חשוב לשמור על הגבולות המתאימים למטפל העיקרי. אפשר לדבר עם האדם באסרטיביות או בהומור ולהגיד לו שהתנהגות מסוג זה אינה מקובלת.

בשעת מקלחת יש לעודד את האדם לנקות את אברי גופו האינטימיים לבד, וכן ניתן לתת לאדם עם דמנציה ספוג או סבון בכדי להעסיק את ידיו.

חרדה ודיכאון

אנשים רבים עם דמנציה חווים, במקביל לדמנציה, חרדה ו/או דיכאון. לפעמים התחושות הן תוצאה ביולוגית של המחלה, ולעתים הן מבטאות את מודעות האדם עם דמנציה להידרדרות במצבו. החרדה נובעת מחוסר הביטחון הנגרם מהליקויים שחווה האדם, הקוטעים את רצף תמונת המציאות שלו.  כך עלולה להיווצר דאגה לאנשים שלעתים אינם קיימים עוד. הוא אינו יודע היכן הוא נמצא, ועולמו שבור ומפורק. סימנים לדיכאון עמוק יכולים לגרום לירידה בתיאבון ולירידה במשקל ושינוי בהרגלי השינה.

התמודדות עם דיכאון וחרדה:

במקרים של חשד לדיכאון כדאי להיעזר ברופא. התרופות נוגדות הדיכאון או החרדה יכולת לסייע מאוד לאנשים בהתנהלות היומיומית. יש לשמור על כבוד האדם ולאפשר לו שליטה מרובה ככל האפשר על חייו, לחזק את הדימוי העצמי והביטחון שלו ולהימנע מלתסכל או 'לבחון אותו'. קשר עין, מגע ושפה חיובית הם חשובים ביותר, יחד עם פעילות משמעותית ומותאמת ושמירה על קשרים חברתיים ומשפחתיים במינונים הנכונים.

רפואת שיניים*

אנשים החולים במחלת אלצהיימר מתקדמת חווים קושי בדיבור והבעה של תחושותיהם. כאשר פציינט עם דמנציה סובל מכאב שיניים, הדרך היחידה שלו לבטא כאב במצב זה היא ע"י שינוי התנהגות.

חוסר טיפול בבעיות שיניים עלול להוביל לירידה במשקל, עד למצב שבו יהיה צורך בהזנה מלאכותית ובאשפוז. מכאן נובעת החשיבות של אבחון ודיווח מוקדם על בעיות שיניים.

שינויי התנהגות נפוצים הקשורים לבעיות שיניים (בזמן האכילה או מיד לאחר מכן) הם: צעקות, בכי, או לחלופין – הסתגרות וחוסר רצון לאכול או לדבר, או כל שינוי התנהגותי אחר מהמקובל אצל פציינט זה.

מעבר לכך, נוכל לראות סימנים רגילים למצוקה דנטלית בפה, כגון: שברים בשיניים, בגשרים או בתותבות, נפיחות, פצעים וכד'. בכל מקרה של אחד מהמצבים האלו חובה לפנות באופן מידי לרופא השיניים.

בטיפול השיניים עצמו רצוי שיהיו נוכחים, בנוסף לרופא השיניים והסייעת, גם מטפל וקרוב משפחה, שיוכלו לדבר עם הפציינט ולהסיח את דעתו מהטיפול. חשובה גם ההתייעצות לפני הטיפול עם הצוות הרפואי והמשפחה כדי להכיר את הפציינט וללמוד את ההתנהגות האופיינית לו.

עקב הקושי של המטפלים וקרובי המשפחה לאבחן בעיות שיניים אני ממליץ להביא את הפציינט לבדיקה ואבחון ראשוני אצל רופא השיניים, רצוי כאשר מחלת האלצהיימר נמצאת בשלב התחלתי-בינוני, שכן אז שיתוף הפעולה טוב יותר. בבדיקה זו ייקבע מצבו הדנטלי של הפציינט ע"י בדיקה קלינית של רופא השיניים. עקב חוסר שיתוף פעולה צפוי מצד הפציינט המלצתי לבצע בדיקות, ביקורות שיניים וניקוי אבן באופן תכוף.

לסיכום, טיפול שיניים הוא חלק בלתי נפרד משמירה על בריאותו הכללית של הפציינט ושמירה על איכות חייו, ולכן קיימת חשיבות רבה מאד באבחון ובטיפול בבעיות שיניים כבר בשלב הראשון של המחלה.

*באדיבות ד"ר אבישי רייזנר, רופא שיניים, "משען נאות אפקה".

תזונה

תזונה ומניעת דמנציה:

צריכת מזון בריא בשילוב פעילות גופנית עשוי להפחית את הסיכון להתפרצות מחלות כמו סוכרת, מחלות לב וכלי דם, כולסטרול גבוה כולל דמנציה.  במחקרים רבים נמצא כי אימוץ דפוס התזונה הים-תיכונית הקטין את שיעורי הדמנציה  בהשוואה לאכילת תזונה מערבית. התזונה הים תיכונית מבוססת בעיקר על רכיבים ממקור צמחי, מה שהופך אותה לדלה בשומן ובחלבון מהחי. לעומת זאת, היא עשירה בחומצות שומן בלתי רוויות, בפחמימות מורכבות, בסיבים תזונתיים, במינרלים ובוויטמינים. התפריט הים-תיכוני כולל צריכה גבוהה של ירקות, פירות, קטניות, דגנים מלאים, דגים, עוף, שמן זית ואגוזים שונים, תוך צמצום צריכה של בשר אדום ומוצרי חלב. השמנת יתר באמצע החיים ותזונה עשירה בשומן רווי מעלים את הסיכון להתפתחות של דמנציה בשלבים מאוחרים יותר בחיים.

המידע מתוך אתר משרד הבריאות.

מידע מורחב בנושא תזונה עבור אנשים עם דמנציה ניתן למצוא באתר עמותת 'עמדא':

http://www.alz-il.net/tips/1773-nutrition

נכתב ע"י: עמותת עמדא

מערך ע"י: מערכת עזרים

Share
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב email
Email